<h1>ספר החינוך מצוה ק"פ</h1>
<h2>דף כ:</h2>
להיות שכבת זרע טמא ומטמא, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. משרשי המצוה לפי שענין זה לא יקרה רק מצד מחשבת התאוות הגופניות הודיעתנו התורה השלימה כי הגוף הנקרא טמא בהן, כי עיקר היותו בעולם אינו רק להבין במושכלות ולעבוד בוראו לפיכך כשיקרה בו אותו דבר שמראה בו הטייתו אל התאוה החומרית ראוי לעמוד יום אחד בטומאתו כדי שתתנקה מחשבתו יפה ואחר כך יטהר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נדה מ"ג ע"ב] ששיעורו לנוגע בכעדשה ולרואה הקרי בכל שהוא, ואחד רואה קרי באונס או ברצון טמא, וזרע של קטן אינו מטמא, וזרע אדום אינו טמא אלא לבן, וכל זרע שאין האדם מרגיש בו לא בתחלה ולא בסוף אינו טמא, והמהרהר בלילה וראה ששמש בחלום ועמד ומצא בשרו חם אף על פי שלא ראה שכבת זרע טמא. ויתר פרטיה מבוארים במסכת זבים. ונוהגת טומאת שכבת זרע בכל מקום ובכל זמן, אבל עכשיו בעונותינו שאין לנו לא מקדש ולא קדשים אין אנו צריכין להזהר בעניין הטומאה. ואף על פי כן עזרא תיקן טבילה לבעלי קריין כדי שיהו נקיים וטהורים יותר במחשבתן ולא יהיו בני אדם מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ובזמנו לא היה אדם מתפלל ושונה בתורה עד אחר טבילה. ובזמן הזה פסקנו בגמרא [ברכות כ"ב ע"א] דבטלוה חכמים לטבילותא, ואין אדם נמנע מעתה מלהתפלל ולשנות גם להניח תפילין בשביל קרי, ואפילו לנטילותא, דהיינו הדחת הגוף בתשע קבין מים, גם כן בטלו, ועכשיו לא יטבלו ולא ידיחו כלל. ואמנם בעל נפש המטהר לקרויו גם היום מדה טובה ומשובחת היא לו ותבוא עליו ברכה, ויודע דרך הטהרה ורוב טובה יחזיק בה.
